לאחר כמה שעות צריך לשלם שעות נוספות?

התובע עבד במפעל הנתבעת, חברה פרטית העוסקת בייצור חומרי גלם, בתפקיד עובד ייצור במשך ארבע עשרה שנים. התובע עבד משעה 6:45 ועד שעה 16:45, חמישה ימים בשבוע. בכל יום ניתנו לתובע שתי הפסקות בנות 30 דקות כל אחת. כלומר, בפועל עבד התובע 9 שעות עבודה ביום.המעסיקה שילמה לתובע גמול בעבור עבודה בשעות נוספות לאחר 9 שעות עבודה ביום ולאחר 45 שעות עבודה שבועיות. העובד טען כי הוא זכאי לתשלום בעד עבודה בשעות נוספות לאחר השלמת 8.45 שעות עבודה ביום (186/22). 

דיון והכרעה 

בית הדין הפנה אל חוק שעות עבודה ומנוחה, אשר מגדיר את מספר שעות העבודה הרגילות ביום ובשבוע עבודה. סעיף 2 קובע כי יום עבודה "לא יעלה על שמונה שעות עבודה" וסעיף 3 קובע כי שבוע עבודה "לא יעלה על ארבעים וחמש שעות עבודה". בית הדין הבהיר כי החוק מתייחס לשבוע עבודה בן שישה ימים. כלומר, בהתאם לחוק עבודה מעל 8 שעות ביום מזכה בתשלום גמול בעד עבודה בשעות נוספות, וכך גם עבודה מעל 45 שעות בשבוע.

צו ההרחבה בדבר הנהגת שבוע עבודה מקוצר במגזר העסקי מיום 26.8.1990 הפחית את מספר ימי העבודה בשבוע ל-5 ימים, הוסיף שעת עבודה רגילה אחת ליום והותיר על כנן את מספר השעות שבועיות הקבועות בחוק (45 שעות). כלומר, בהתאם לצו ההרחבה עבודה מעל 9 שעות עבודה ביום מזכה בתשלום גמול בעד עבודה בשעות נוספות, וכך גם עבודה מעל 45 שעות שבועיות.

צו ההרחבה הכללי מחודש ינואר 1996 הרחיב את הוראות ההסכם הקיבוצי הכללי שנחתם בין לשכת התיאום של הארגונים הכלכליים לבין ההסתדרות על כל העובדים והמעסיקים בישראל, למעט עובדים שנקבעו לגביהן הוראות עדיפות בהסכמים קיבוציים ומעסיקיהם. בצו ההרחבה הופחתו מספר שעות העבודה השבועיותתחילה ל-44 שעות שבועיות ובהמשך ל-43 שעות שבועיות. כלומר, גם צו ההרחבה משנת 1996 לא הפחית את מספר שעות העבודה ביום אלא רק את מספר שעות העבודה בשבוע. כמו כן, נקבע בצו שהמעסיק הוא זה שרשאי לקבוע את שעות העבודה ואת סדרי העבודה בגין הקיצור בשעות העבודה השבועיות. כלומר, בהתאם לצו זה שעות העבודה היומיות הרגילות נותר 9 שעות.

צו ההרחבה מיום 7.6.2000, שהחליף את צו ההרחבה משנת 1996, הרחיב את הוראות ההסכם הקיבוצי הכללי שנחתם בין לשכת התיאום של הארגונים הכלכליים לבין ההסתדרות על כל העובדים והמעסיקים בישראל, למעט עובדים שנקבעו לגביהן הוראות עדיפות בהסכמים קיבוציים ומעסיקיהם. גם בצו הרחבה זה הופחתו מספר שעות העבודה השבועיות בלבד. כלומר, גם צו הרחבה זה לא הפחית את מספר שעות העבודה ביום,אלא רק את מספר שעות העבודה בשבוע. גם בצו הרחבה זה המעסיק הוא זה שרשאי לקבוע את מספר שעות העבודה ואת סדרי העבודה בגין ההפחתה במספר שעות העבודה השבועיות. כלומר, שעות העבודה היומיות הרגילות נותרו 9 שעות עבודה ביום.

בית הדין ציין, כי ביום 15.3.2018 הוצא צו הרחבה בדבר קיצור שבוע העבודה במשק שלפיו שבוע העבודה יעמוד על 42 שעות עבודה בלבד. עם זאת, הוראות צו ההרחבה אינן רלוונטיות לעניינו של התובע בתביעה זו, מכיוון שהתובע סיים לעבוד לפני כניסת הצו לתוקף.

בית הדין קבע, בהתאם להוראות צווי ההרחבה שסקר בפסק הדין, לא הפחיתו את שעות העבודה היומיות אלא רק את מספר ימי העבודה בשבוע ואת מספר שעות העבודה השבועיות. לענייננו, ימי העבודה בשבוע הופחתו ל-5 ימים ומספר שעות העבודה השבועיות הופחתו ל-43 שעות. כמו כן, נקבע שהמעסיק הוא זה שיקבע את שעות העבודה ואת סדרי העבודה בהתאם לצרכי העבודה. בנסיבות אלה, משלא הופחתו מספר שעות העבודה ביום, רשאי המעסיק לקבוע כי מספר שעות העבודה היומיות יהיה 9 שעות, בהתאם לחוק שעות עבודה ומנוחה.

בית הדין התייחס אל מעסיקים רבים המחלקים את מספר שעות העבודה השבועיות באופן שווה לכל יום עבודה ובהרבה מקומות העבודה מועסקים העובדים 8.6 שעות עבודה רגילות ביום (43/5). עם זאת, כפי שהוסבר לעיל, אף העסקה בהיקף של 9 שעות עבודה רגילות ביום היא בהתאם לדין, כאשר העובדים זכאית לגמול בעד עבודה בשעות נוספות לאחר השלמת 43 שעות שבועיות.

אי לכך, לא נפל פגם בקביעת הנתבעת שלפיה ה"תקן" של יום עבודה במפעל הוא 9 שעות עבודה רגילות ביום, ומתכונת העסקתו של התובע, קרי – 9 שעות עבודה רגילות ביום, היא בהתאם לדין.